כולנו חכמים ויודעים היטב להבחין בין טוב לרע. אנחנו תמיד יודעים להסביר לתלמידים מהי הדרך הנכונה. אבל בחינוך אמיתי יש יותר מדרך אחת נכונה. כפי שביט זאת החכם באדם: "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה"
שלבו בשיעור שלכם משימות של ביטוי אישי שאין בהן מדד אחד. ("הדרך הנכונה לעשות זאת"). זו השאיפה הגדולה ביותר שלנו כמחנכים. איך עושים את זה? כתבתי בפוסט הקודם שמשחק זה מקום שיש בו כללים/חוקיות.
השלמת סיפור – תנו להם להשלים סיפור. לפחות בתחילת הדרך תנו להם להשלים סיפור ולא להמציא אחד חדש. כשהם נדרשים רק להשלים את הסיפור הם יכולים להיצמד לסגנון ולהתנסות בו, לצאת מהקופסא, (בשביל לצאת מהקופסא צריך קודם קופסא- כללים, ליצור קתרזיס וכו')
יצירה פלסטית – ציור, פיסול וכד'. תנו להם משימות קונספטואליות שבהן כל אחד יכול לבטא את עצמו (כמו ריכוז חומר מול אווריריות, ביטוי לרגש מסוים, פרשנו למושג וכד'). המשימה תימדד לא על פי טיבה כיוון שכולן טובות אלא על פי הפנמת כלי לימודי. בינינו, הדבר היחיד הראוי שילד מקבל בבית הספר (ולא שוכח לעולם) הם הכלים הלימודיים, האמון, האהבה ללא סייג. אל תמדדו אותם במספרים אלא ביכולת הפנמה, יישום, ושדרוג הטכניקה (כגון יצירת שני קתרזיסים).
הצמיחו אותם, פתחו להם את המחשבה. זה דור העתיד שלנו.